הלבנה הינו עץ גבהה קומה המיתמר לגובה 14 מטר ושייך למשפחת הלבניים.
השרף הבלזמי של עץ הלבנה מופק בארצות בית גידולו הטבעי של הצמח, סומאטרה וג'אווה, מעצים שגילם 10-5 שנים. השרף מקובל מאוד ברקיחה ובקוסמטיקה הטבעית כחומר מחטא, מייצב ומשמר.
מין הלבנה היחידי הגדל בר בישראל הוא הלבנה הרפואי ( Styrax officinalis), הנפוץ ביערות ובחורשים בעיקר אזורים ההרריים של הארץ, מדרום הרי יהודה ועד החרמון.
ברפואת הצמחים המודרנית משמש הלבנה בעיקר לטיפול חיצוני בפצעים ובכיבים. עוצמת פעילותו בינונית.
הסופורה הינו שיח ירוק עד השייך למשפחת הפרפרניים. זהו שיח גדול מימדים המגיע עד לגובה 1.5 מטר אך נפרס לרוחב רב. הוא בנוי ממספר רב מאוד של ענפים שמהם יוצאים ענפיפים קטנים שעליהם מסודרים העלים באופן סימטרי אחד מול השני ויוצרים יחד ענף הנראה כעלה גדול או כמניפה. פרחיו בגוונים של לבן וצהוב ובעלי מראה פעמוני והם פורחים כמו העלים על פני ענפיף אחד בצורה סימטרית להפליא . הפריחה מופיעה בחודשי הקיץ מיולי עד אוגוסט ושורשו נאסף למטרות רפואיות באביב ובסתיו. הצמח גדל באופן טבעי בסין, והוא מקובל מאד בשימוש ברפואה הסינית המסורתית.
ברפואת הצמחים המודרנית מיוחסת לו עוצמת פעילות מתונה עד בינונית והוא נחשב בטוח לשימוש משך פרקי זמן ארוכים.
הקיסוסית הינו שיח קטן וירוק עד השייך למשפחת הקיסוסיים. לצמח זה אשר מינים שונים שלו משמשים למטרות דומות במסורות רפואה שונות ברחבי אמריקה, אירופה ואסיה.
מראו ייחודי בעקבות עליו הירוקים והחלקים שצורתם כ"לב", הוא משתרע על פני הקרקע בגובה שאינו עולה על חצי מטר ופירותיו האדומים ועגולים צומחים באשכולות ברווחים ומשחירים בעת הבשלתם.
ברפואת הצמחים המודרנית הוא נחשב לצמח עדין המותווה בעיקר לטיפול בבעיות עור כרוניות.
הגדילן המצוי הינו צמח חד-שנתי ממשפחת המורכבים הנפוץ מאוד למראה בסוף החורף ותחילת האביב הישראלי, כיום ניתן למצאו בבר גם באמריקה הצפונית והדרומית ואף באוסטרליה. הוא מתאפיין בגבעול גבוהה ואיתן הנישא עד 2 מטרים בשיאו, לאורכו עלים ובקצהו העליון פרח אחד סגול וקוצני במיוחד. שושנת העלים מתפתחת בעונת החורף, ובשיאו של האביב מצמיח הצמח עמוד פריחה גבוה הנושא פרחים בצבע סגול לילך. הקרקפת כדורית וגדולה, מוקפת עלי מעטפת מעוגלים בחלקם התחתון וקוצניים בחלקם העליון. הזרעים מצוידים בגופי הפצה, צבעם חום, טעמם שמנוני ומעט מר והם מבשילים בתחילת הקיץ.
הגדילן ידוע בסגולותיו הרפואיות זה למעלה מ- 2300 שנה. הרופא היווני דיוסקורידס מציין בכתביו הרפואיים כי זרעי הצמח יעילים לטיהור הדם, לטיפול בהכשת נחשים ולטיפול בצהבת ובמחלות כבד. במאה השש-עשרה כתב לוניצרוס שזרעי גדילן מרוסקים הינם תרופה למחלות כבד, ובמאה השבע-עשרה ההרבליסט האנגלי הנודע ניקולס קלפפר מספר אודות כך שהצמח יעיל לטיפול בצהבת ולהסרת חסימות בכבד ובטחול. הרפואה האקלקטית בארה"ב של סוף המאה התשע-עשרה עשתה שימוש בגדילן לטיפול בבעיות מחזור, במחלות של הוורידים ובגודש בכבד, בטחול ובכליות. לצד השימוש הרפואי, מקובלים גם שימושים קולינריים בחלקי הצמח השונים; העלים והגבעולים הצעירים משמשים להכנת סלטים, מיצים וכירק מבושל, חלקי הפרח הלא קוצניים נאכלים בדומה לארטישוק והזרעים הקלויים שימשו בעבר כתחליף לקפה. ברפואת הצמחים המודרנית נחשב הגדילן לצמח עדין ונטול רעילות, לו השפעה מורכבת על תפקודי הכבד עם דגש על הגנה מפני גורמים רעלניים שונים, אשר הינו מתאים לשימוש ממושך.
